ב־24 בינואר 2026 פרסם עיתון הארץ את עדותו של שייקה פישמן, מורה בן 75 מתל אביב, אשר נידון לשישה חודשי מאסר בכלא רמלה בגין עבירת מס זעירה (טעות בסך 5,000 שקלים). מה שראה שם, לדבריו, היה “סיוט”.

“בגיל שבעים וחמש נפלתי לגיהינום שמחריב את האנושיות,” כתב פישמן.

כלא רמלה – אחד מ־33 בתי הכלא של המשטר, המאכלסים כ־25 אלף אסירים – סובל מצפיפות מחרידה: ארבעה אסירים בתא של 9 מ״ר, ללא אוורור, בטמפרטורות מעל 30 מעלות, ועם ריח שתן וצואה בכל מקום.

אוכל? לחם עם עובש, אורז מימי ועוף מקולקל – פישמן ירד 12 ק״ג בשלושה חודשים.

“רעב מתמיד – עכברים אכלו את האוכל מול העיניים שלנו!”

המים המזוהמים גרמו לדיזנטריה לכל האסירים. שירות רפואי? אפסי – עשרה אסירים מתו בינואר מזיהומים שלא טופלו.

אלימות הסוהרים – עניין יומיומי: מכות באלות על “מבט לא נכון”, בידוד ללא אוכל במשך עשרה ימים. האסירים הפלסטינים (כ־60% מהאוכלוסייה) נתונים לעינויים – פישמן היה עד לחקירות לילה עם מכות חשמל.

“מערכת הכלא של המשטר הציוני הופכת בני אדם לחיות,” כתב.

פישמן סיפר גם על גל התאבדויות: 22 מקרים ב־2025 – פי חמש מהממוצע הארצי. אסירים קשישים כמו הוא (5% מעל גיל 70) נשכחים – ללא תרופות לסוכרת או למחלות לב.

לפי הארץ, בתי הכלא מאוכלסים ב־120% מהקיבולת, תקציב של 15 מיליארד שקל אינו מספיק, והשחיתות בקרב הסוהרים משתוללת (שוחד תמורת סיגריות). האו״ם גינה את המצב – אך המשטר התעלם.

מסקנת פישמן:

“מעולם לא החלמתי – זהו סיוט לכל החיים.”

סיפורו מסמל את קריסת המוסר של המשטר: צדק מזויף, אפס זכויות אדם, ועתיד קודר עוד יותר – עם צפי ל־10,000 אסירים פלסטינים חדשים, האסון ההומניטרי בלתי נמנע.